מערכות הגנה

דיחוס האוויר בתא הנוסעים

דיחוס האוויר במטוסים הוא אחת הדוגמאות לפתרונות טכנולוגיים לבעיה פיזיולוגית בתעופה. ברוב מטוסי הנוסעים המודרניים מתגברים על הסימפטומים של היפוקסיה והפחתת לחץ באמצעות דיחוס התא ושמירת תנאי גובה התואמים את הצרכים הפיזיולוגיים הנורמאלים. שמירה מתמידה על לחץ אוויר במטוס כמו בגובה פני הים, הייתה יכולה להיות אידיאלית. אבל, פתרון זה אינו מעשי, בגלל העלות הנוספת הכרוכה בבניית מבנה מטוס המסוגל לעמוד בלחץ ההפרשי בין פנים והחוץ, בתוספת משקל ושיקולים טכניים נוספים. בגלל סיבות אלה, תאי הנוסעים של מטוסים מתוכננים עם משתני לחץ, אשר מייצגים את הפשרה שבין האידיאל הפיזיולוגי והתכנון הטכנולוגי המיטבי.

מאפייני הדחוס של סוגי מטוס שונים זהים, עם שינויים קלים. בעוד ששיעור הנסיקה של המטוס הוא עד 10 מטרים/שנייה (2,000 עד 3,000 רגל/דקה), משתנה לחץ האוויר בתא הנוסעים בשיעור של 0.75 עד 1 מטר/שנייה (150 עד 300 רגל/דקה). זהו פתרון המייצג פשרה פיזיולוגית מתקבלת להשוואת לחצים בתוך הגוף והסביבה הקרובה, באי-נוחות מזערית. לדוגמא: מערכת הדחוס של בואינג 747 מסוגלת לשמור על רום תא בגובה פני הים עד גובה של 6,850 מטר (22,500 רגל) ולמטוס לא יגרם כל נזק. אבל, בגלל הפיזיולוגיה של האדם, שומרים על גובה תא של עד 2.438 מטר (8,000 רגל), כאשר רום התא עולה בשיעור נמוך בהרבה משיעור גובה הטיפוס של המטוס.

השיטה המקובלת להשגת דחוס בתא מטוס היא באמצעות הוצאת אוויר מאחת מדרגות הדחיסה של מדחס המנוע, קירורו והובלתו לתא. רמת הדחוס מווסתת באמצעות בקרת שיעור אובדן האוויר הדחוס מהתא, על ידי מערך שסתומים, המופעל באופן ברומטרי.

 

 

 

עודכן לאחרונה: שלישי, 31 אוגוסט 2010 11:16